תופעה הולכת ומתרחבת: תלונות שמגישים מטופלים כנגד רופאיהם מעלות את שיעורי ההתאבדויות בקרב רופאים. תופעת ההתאבדויות בקרב רופאים, בעיקר צעירים, בין השאר עקב לחצים ועומסים כבדים בעבודה, אבל גם עקב היחס השלילי שהם מקבלים לעתים קרובות מדי מצד מטופליהם, הגיעה לאחרונה לנקודת תפנית: מתופעה שנחשבה לשולית ושאין מדברים עליה, היא הפכה בשנים האחרונות למרכזית יותר ויותר. הטאבו לגביה מוסר. לא רק בארה"ב (כפי שדווח ב"דוקטורס אונלי") אלא גם במדינות אחרות, אבל לפחות באנגליה מוקדשת לה רק בתקופה האחרונה יותר ויותר תשומת לב ציבורית ותקשורתית. באנגליה, שיעור הרופאות שנטלו חייהן בידן גבוה כדי פי ארבעה מזה של בעלי מקצועות אחרים.
עוד בעניין דומה
על פי נתונים שהציגה בחודש שעבר ד"ר קלרה גראדה, מנהלת רפואית בתכנית למתן שירותי בריאות לרופאים בקהילה (GP) שהופעלה על ידי מערכת הבריאות הלאומית (NHS) בין השנים 2011 ל-2015, יותר מ-430 רופאים באנגליה התאבדו, "וזו הופכת לבעיה בתחום בריאות הנפש".
"בנוסף ללחצים ולקשיים אחרים שבהם הם נתקלים בעבודתם, רבים מהרופאים הללו גם צריכים ליטול עליהם את רוב הטיפול היומיומי בילדיהם, ולא אחת גם על הוריהם המבוגרים והקשישים. כל זה יחד יוצר סטרס", ציינה ד"ר גראדה. "גורמים נוספים בקרב נשים רופאות הם הפחד של רופאות מפני סטיגמה מצד עמיתיהן למקצוע – הגברים מהווים את המנהיגות המובילה בו – מחשש להשפלה, עד שמתחילה לשגשג תחושה שהמערכת משאירה אותן לנפשן והן מרגישות מבודדות בה".
קודם לתפקידה נוכחי היתה ד"ר גראדה יו"ר המועצה של הקולג' המלכותי לרפואת משפחה בקהילה ובראיון שהעניקה ליומון "דיילי טלגרף" ציינה כי "אחד מגורמי הסיכון הגדולים ביותר לרופאים, במיוחד לצעירים שביניהם, הם הליכי התלונות שמוגשות נגדם מצד מטופלים, כאשר לעתים קרובות הם זוכים למעט מדי תמיכה מצד הממונים עליהם.
רופא מומחה בהרדמה התאבד בשנה שעברה לאחר שהוגשה נגדו תלונה. היא הגיעה לבירור ב-General Medical Council. הליכי הבירור נמשכו חמישה חודשים והלחץ הכריע אותו. בסופו של דבר, הוא נוקה מכל אשמה
"כדאי לשים לב", ציינה, "כי מספר התלונות נגד רופאים נמצא במגמת עלייה וסביבתם של המטופלים מעודדת אותם להגיש את התלונות. התלונות נוגעות לדרך שבה הרופאים פועלים, טענות שהם עושים עבודה רעה. שיעור התלונות נוסק בקצב מהיר יותר מאשר היינו, כרופאים, רגילים לכך בעבר. כאשר מוגשת תלונה של מטופל כנגד רופא, פעמים רבות, רבות מדי, הוא מושעה מיידית מעבודתו עד להשלמת הבירור בתלונה ואיננו זוכה לתמיכה מצד חבריו דווקא בשעתו הקשה. רופאים סיפרו שהתחושה שלהם, כאשר הוגשה נגדם תלונה מצד מטופל, דומה מאוד לזו שמופיעה כאשר אדם מאובחן כחולה סרטן".
מחקר שנעשה בארה"ב העלה כי מדי יום מתאבד שם לפחות רופא אחד ו-400-300 בשנה. נתון זה הוצג לא מכבר בכנס השנתי של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. שיעור ההתאבדויות בקרב רופאים הוא 40-28 ל-100,000, פי שניים מאשר באוכלוסיה הכללית. שיעור הרופאים המתאבדים הוא גבוה פי 1.41 בהשוואה לאוכלוסיה הכללית ובקרב הרופאות הוא גדול פי 2.27.
מחקר שנעשה בשנה שעברה ב"מאיו קליניק" מצא כי 40% מהרופאים מתנגדים לבקש עזרה עקב בעיות נפשיות בשל החשש כי הדבר יסכן את רשיון העבודה שלהם כרופאים.
בדיווחים שפורסמו בתקשורת הבריטית תוארו כמה מקרים מהעת האחרונה: רופא מומחה בהרדמה התאבד בשנה שעברה לאחר שהוגשה נגדו תלונה. היא הגיעה לבירור ב-General Medical Council. הליכי הבירור נמשכו חמישה חודשים והלחץ הכריע אותו. בסופו של דבר, הוא נוקה מכל אשמה. אשתו סיפרה לכתב ה-BBC כי האירוע "החזיר לו את הדיכאון שממנו סבל בעבר הרחוק. הוא היה מאוכזב מכך שעצם התלונה נגדו העלתה שאלה לגבי קבלת ההחלטות המקצועיות שלו. האפקט השלילי נמשך זמן רב והוא לא ביקש סיוע מקצועי כדי להתמודד עם הבעיה".
שיעור ההתאבדויות בארה"ב בקרב רופאים הוא 40-28 ל-100,000, פי שניים מאשר באוכלוסיה הכללית. שיעור הרופאים המתאבדים גבוה פי 1.41 בהשוואה לאוכלוסיה הכללית ובקרב הרופאות הוא גדול פי 2.27
הנתונים לגבי מספרם של הרופאים שמקבלים ייעוץ או טיפול בבעיות נפשיות באנגליה חסויים, אבל בעשור האחרון יותר מ-5,000 רופאים, לערך קצת יותר משני-שלישים מהם רופאות, ביקשו עזרה מקצועית כדי להתמודד עם הבעיות שאליהן נקלעו. הגיל הממוצע של מבקשי הסיוע הזה ירד עם הזמן מ-51.6 שנה ל-38.9 שנה.
מקרה אחר: רופאה צעירה, שהיתה ב-2017 בת 26, חששה כי בעיות נפשיות שיש לה מעת לעת ייחשפו אם תנסה לבקש עזרה מקצועית מתאימה. היא חוותה התקף פאניקה בעת שעבדה במחלקה לרפואת ילדים. כעבור 24 שעות נטלה את חייה בידיה. אמה סיפרה כי ההתאבדות היתה כתוצאה מדיכאון שעימו התמודדה בעבר וכן שבעבר אובחנה עם הפרעה דו קוטבית אך הצליחה להסתיר זאת במהלך לימודיה.
ד"ר גראדה תיארה במאמר שפורסם באפריל השנה ב-British Journal of General Practice (כתב העת של רופאי משפחה בקהילה) מקרה היסטורי, שראוי להכיר: ב-28 באפריל 1902 כפתרה ד"ר ג'ני שארלוט מקלאוד את החלוק הלבן שלבשה לראשונה, בדקה אם הסטטוסקופ בכיסה הימני ומחברת להערות בשמאלי, התבוננה במראה ויצאה למחלקה לרפואת ילדים בבית החולים לילדים בעיר אברדין, סקוטלנד. היא הציגה עצמה בפני רופא בכיר במחלקה ולראשונה השתמשה בתוארה כדוקטור.
בסוף אותו השבוע היא נמצאה מתה, בגיל 28. היא התאבדה בחדר התורנות והכוננויות במחלקה. שומר בבניין מצאה אותה, ורידיה היו חתוכים. היא לא השאירה אחריה מכתב המסביר את הסיבה להתאבדות, אבל ממכתבים מתקופות שונות שנשמרו על ידי משפחתה אפשר בהחלט לשרטט מצב שבו היה עליה להתמודד תוך קשיים רבים עם תקופה קשה בעבודתה ובעת לימודיה והתמחותה.
היא היתה אישה היחידה באותו מחזור ללימודים בבית הספר לרפואה והאישה השלישית בסך הכל בסקוטלנד שהוסמכה לעסוק ברפואה. אלא שבחלק גדול מהאימון הרפואי שעברה נאלצה לשמוע מעמיתיה הגברים כיצד הם מלגלגים עליה ומפזרים הערות משפילות כלפיה. גם צוות האחיות באותו בית חולים לא קיבל אותה בחיבוק. השיא היה כאשר כבר בשבוע הראשון לעבודתה באותה מחלקת ילדים ובמשמרת שלה היא היתה עדה למותו של ילד חולה.
ללא קשר לאירוע זה ובמקום אחר, דיווח כעבור ארבע שנים רופא רוסי, ד"ר ורסאייב (Veressayev) לראשונה, במאמר לכתב עת מקצועי, כי שיעור ההתאבדויות היה גבוה מאוד בקרב חבריו למחזור הלימודים: 10% מהם נטלו חייהם בידם עקב לחצים בעבודה ובעיות אחרות.
בדצמבר 2017 התוודה ד"ר מת'יו כריסטי, המזכיר הכללי של רשת התמיכה המנטלית ברופאים (Doctor's Support Network) במאמר שפרסם בעיתון "אינדפנדנט": "אני רופא ובאוקטובר ניסיתי להתאבד". הוא סיים לימודיו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת אוקספורד ב-2015 ובמהלכם אובחן לראשונה עם הפרעה דו קוטבית שלא טופלה כהלכה. "סבלתי מתסכול עמוק כרופא על שלא הצלחתי להעניק טיפול נכון בבעיות נפשיות של מטופלי".
תופעת הרופאים שמתאבדים עקב תסכול, לחצים וכאמור כאשר מוגשים נגדם תלונות ממטופלים שלא אחת מתבררות כתלונות שווא, הביאה ב-26 במאי את ד"ר רייצ'ל קלארק, מומחית לרפואה פליאטיבית בבית החולים האוניברסיטאי באוקספורד, ופרופ' מרטין מקיי, מומחה ומרצה בבריאות הציבור בבית הספר להיגיינה ורפואה טרופית בלונדון, להציע במאמרם שפורסם ב-BMJ כי יש לכלול התאבדות בין גורמי הסיכון למוות בעבודה של רופאים ולהתייחס לכך בהתאם.