מערכת הבריאות בישראל סובלת ממחסור חמור ברופאים ובאחיות, בהשוואה לממוצע במדינות המפותחות. תשומת הלב התמקדה בשנים האחרונות, ובצדק, בצורך להוסיף מקומות בבתי הספר לרפואה ובכך למנוע את התופעה המבישה של הפרטת לימודי הרפואה כשבוגרי צבא, מלח הארץ, נאלצים לנסוע ללמוד בחו"ל במימון מלא של הוריהם כדי לשוב ולעבוד בארצם. אבל בעוד מאגר הרופאים החסר אינו מתמלא בקצב הדרוש, יש לתת את הדעת על צידו השני של המאגר, המתרוקן והולך, ולא רק בשל יציאה של רופאים לגמלאות.
עוד בעניין דומה
רופאים רבים העוברים את המסכת המפרכת של לימודים, סטאז' ושנות התמחות, עוזבים את הפרקטיקה הקלינית, המשוועת לתגבורת, לטובת עיסוקים נוחים יותר שבהם נדרשת השכלה רפואית ללא טיפול בחולים, כדוגמת עבודה בחברות תרופות וטכנולוגיה, אך גם לעיסוקים אחרים בתכלית. הבוחרים ללמוד רפואה עושים זאת מתחושות אנושיות של רצון וצורך להיטיב ולטפל, והעבודה הקלינית אמורה לאפשר למניעים המועילים הללו להתממש בדרך הנאצלה ביותר האפשרית. מדוע, אם כן, רבה כל כך הנשירה בקרב רופאים?
עבודת הרופאים נתונה היום במצוקה. העומס גדל עם גדילת והזדקנות האוכלוסיה, התפתחות הטכנולוגיות והתחזקות המגמה הצרכנית בבריאות הדורשת הכל כאן ועכשיו.
סקר השחיקה שנערך על ידי משרד הבריאות לפני כשנתיים הראה כי שחיקת הרופאים ושאר הצוותים הגיעה למימדים המצריכים התערבות דחופה. שחיקה היא תופעה הכוללת תשישות פיזית, קוגניטיבית ורגשית, אבדן החמלה ותחושות של ניכור ודה פרסונליזציה. רופא שחוק, וכמחצית מהרופאים נמצאו שחוקים, אינו מסוגל לטפל כראוי באחרים ובעצמו.
בשנה שעברה נפטרו שני רופאים מהתקף לב במהלך עבודתם כאשר לא התפנו בעצמם לקבל עזרה רפואית. בעבודתי אני רואה רופאים שחוקים בצורה מבהילה ומכמרת לב, רופאים שכמטופל לא הייתי רוצה להיות תלוי בכושר האבחון וביחס שלהם. למרות התוצאות החמורות של הסקר, הטיפול בתופעה הקשה ומניעתה בקושי החלו.
לפי סקר שנערך בארץ ב–2011, 5.5% מהרופאים עזבו את את העיסוק ברפואה ו–22% שקלו עזיבה. עבודות עדכניות יותר מהעולם תומכות בנתונים האלה ומדווחות שהשיעורים גבוהים יותר בקרב רופאים צעירים, כך שניתן להניח שהמצב היום בארץ חמור יותר.
כשם שדור ה–Y בכלל האוכלוסיה מחפש ומעריך משמעות ואיכות חיים, כך גם דור הרופאים החדש. הדור הצעיר לא מסכים עוד עם תורנויות שלא נגמרות, עם העומס ועם האלימות. מתמחה שחווה יחס משפיל ממנהל מחלקה לא ינשוך שפתיים ויסיים את ההתמחות כאילו דבר לא קרה. רופא צעיר במרפאה שנדרש לראות יותר מטופלים בשעה מכפי שהסכם העבודה מחייב לא יקבל זאת עוד כגזירה משמיים. אי־שביעות הרצון נוטה להיות פסיבית ומובילה לנשירה מההתמחות ומהרפואה בכלל. העלאת גיל הפרישה של רופאים ותיקים היא פתרון קצר ראות למחסור — צריך לטפח ולשמר את הצעירים.
כדי להחזיק את הדור הנפלא הזה עם מוטיבציה גבוהה בעבודה החיונית יש צורך במנהלים שמבינים את הרופא הצעיר ומניעיו, שתשומת לבם ממוקדת בתהליכי עבודה נאותים, בחוויית הרופא המשתמש ובתנאי העבודה, ובממשל שיקצה כספים לטיפול ולמניעת השחיקה ולא לבונוסים למנהלים הבכירים שכדי לזכות בהם יפעילו לחץ נוסף על הכפופים להם לעמוד ביעדים ובכך יגבירו את השחיקה.
כמי שניהל במשך שנים והמשיך לעבוד כרופא מטפל, הדוגמה של טייסים בחיל האוויר שבהיותם מפקדים בכירים ממשיכים לטוס עם הצעירים רלוונטית בעיני לרפואה: מנהיגות מחוברת לשטח היא תנאי לשימור הלוחמים במערכת, גם במערכת הבריאות. מנהלים, אתם מאבדים את הרופאים. אובדן האנשים החשובים ביותר למערכת הבריאות הוא אסון ובכייה לדורות.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"דה מרקר")